איך מספרים על מוות לילדים?
בין אם זו חיית המחמד או שכן קרוב או אפילו סבא וסבתא?
המוות הוא חלק מהחיים ואי אפשר למנוע מילדים להיתקל בנושא. במקום להתחמק מלענות על שאלותיהם, מוטב להעניק לילדינו כלים להרגיש טווח רגשות מבלי לפחד מהם. זו מתנה גדולה עבורם, הן בילדות והן כבוגרים.
בתור הורים, אנחנו נאלצים להתמודד שוב ושוב עם כל מיני שאלות שהילדים מביאים לפתחנו. על חלקן אנחנו יודעים לענות ועל חלקן לא. על חלקן נוח לנו לדבר ועל חלקן פחות. אבל יש שני נושאי שיחה שמהם הורים מעדיפים להימנע כמו מאש, ובאופן מעניין שניהם קשורים לקצוות מנוגדים של מעגל החיים: איך ילדים באים לעולם ומה קורה כשמתים.
האם ילדים קטנים מסוגלים להבין את המוות?
האמת היא שהתשובה האמיתית לשאלה הזו צריכה להיות "האם אנחנו מסוגלים?". צריך לזכור שילדים מבינים ורואים את העולם שונה מאיתנו, הם היצורים הכי סקרנים בנמצא. הם מתבוננים על העולם בפליאה, במיוחד בגיל הרך, ומנסים להבין איך דברים עובדים ולמה. בהרבה מובנים תינוקות ופעוטות הם מדענים לכל דבר – כל הזמן שואלים "למה" ו"איך" וחוקרים בשיטה של ניסוי וטעייה.
לכן, אך טבעי שיהיו גם סקרנים כלפי מושג המוות ברגע שייתקלו בו.
ברגעים האלו יש לנו תפקיד חשוב, כהורים, לתווך להם את עולם החיים והמוות המבלבל. עלינו לזכור שמוות מעורר גם בנו עצמנו חרדה. זה נושא לא נעים שאנחנו מעדיפים להימנע מלחשוב עליו, וכשהילדים עוסקים בו שוב ושוב הנטיה הראשונית והטבעית שלנו היא לדחוק את זה הצידה. אנחנו ממלמלים משהו לא ברור, זורקים כמה מילים כדי לצאת ידי חובה או קובעים "כשתגדל תבין".
באופן הזה, המסר שעובר מאיתנו אל הילד הוא שמוות זה דבר מפחיד שאסור לשאול עליו ולהתעסק בו, כי אנחנו המבוגרים לא יכולים להתמודד עם זה. הילד נשאר לבד עם התהיות, המחשבות והדימיון שלו – וזה המקום שבו חרדות עשויות להתפתח.
אז איך מסבירים לילדים מה זה מוות?
מוות הוא מושג מורכב, אפילו לנו המבוגרים, שלא באמת יודעים מה קורה שם בסוף החיים. כדי לפשט אותו, אפשר לפרוט את מורכבות המוות לכמה אלמנטים: הגוף מפסיק לעבוד; זה קורה לכולם ואי אפשר להתחמק מזה; וזה בלתי הפיך.
מתחת לגיל שלוש, ילדים יתקשו להבין את המושגים האלה בכללותם. אך בסביבות הגיל הזה והלאה, ילדים יכולים בהחלט להבין את המשמעות של הפסקת התפקוד של הגוף. ממש כמו שצעצוע מפסיק לתפקד כשהוא מתקלקל (או סתם נגמרו לו הסוללות), כך גם הגוף שלנו (או של בעל חיים אהוב) מפסיק לעבוד. המושגים האחרים קשים יותר להבנה. והאמת? גם לנו יותר קשה לתפוס ולעכל את זה שהמוות מגיע לכולם ואיננו הפיך, אז פחות נתמקד בהם.
דבר אחד שיכול לעזור לכם להציג את מושג המוות (ובכלל את מעגל החיים) הוא עולם הצומח. הכינו יחד אגרטל עם כמה פרחים והתבוננו בהם לאורך זמן. הסבו את תשומת לבו של הילד (באופן המותאם לגילו כמובן) לשינויים הנראים בפרח לאורך זמן – איך הוא מתייבש וקמל עד שהוא נובל. לילדים גדולים יותר אפשר להסביר, אם תרצו, שהפרח יתפרק ויחזור לאדמה ויעזור לפרחים אחרים לגדול.
היו ברורים ככל האפשר.
כשמישהו קרוב הולך לעולמו – וזה רלוונטי גם לחיית המחמד המשפחתית – הורים רבים נמנעים משימוש במושגי המוות המוכרים לנו ואומרים לילדים שהמת "נמצא עכשיו בשמיים ומסתכל עלינו מלמעלה", או "עבר לגור בארץ אחרת". אנחנו עושים את זה, כאמור, על מנת להימנע משיחה לא נעימה על מה זה אומר בכלל למות (אחרי הכל, מי רוצה לדבר על קבורה וריקבון הגוף?), אבל הבעיה היא שאנחנו עלולים לבלבל את הילדים.
החשיבה של ילדים מתחת לגיל שש היא קונקרטית. זאת אומרת שהשימוש שלכם בשפה צריך להיות זהיר וברור. ילדים עשויים לחשוב שסבא באמת נמצא בשמיים ולחפש אותו שם, או לתהות למה הכלבה נשלחה לגור בארץ אחרת ונטשה אותם. מושגים שאינם המילה המפורשת "מוות", כמו "סבתא נפטרה" או "הלכה לעולמה", גם הם עשויים לבלבל, כי הם לא אומרים לילדים מה שהם אומרים לנו. לכן, מוטב להשתמש בעולם המושגים הקרוב אליהם. אפשר לומר, למשל, שהגוף של סבא התקלקל והפסיק לעבוד, שהוא היה חולה ועכשיו הוא כבר לא חולה ולא סובל.
סביר להניח שילדים ישאלו שוב ושוב איפה נמצא מי שמת, והאם או מתי הם יחזרו. זה בסדר, תנו להם לשאול והסבירו – כמה פעמים שצריך – שהם לא יוכלו לחזור. אפשר בהחלט לומר, ויצא לי לעשות זאת מספר פעמים, שהמת ממשיך להתקיים אצלנו בתמונות ובזיכרונות.
לא צריך לדרוש מהם להתאבל!
עבורנו המבוגרים, ברור שמוות קשור ברגשות קשים של אבל, אובדן, עצב וכעס (וגם זה לא תמיד, אם נודה על האמת). אצל ילדים זה לא בהכרח כך. ילדים בגיל הרך גם ככה לא ממש מבינים את מושג המוות, אך גם מילדים גדולים יותר אין טעם לצפות להפגנת רגשות מסוימים. אפשר ורצוי לומר להם שאנחנו עצובים. אני מאמינה שלא צריך להסתיר את זה, ושאנחנו דווקא מעניקים להם ככה שיעור חשוב בהפגנת רגשות. אבל מצד שני, מוטב שלא נדרוש מהם להפגין או להרגיש עצב או כל רגש אחר שנראה לנו "נכון".
בסופו של דבר, המוות הוא חלק מהחיים. הוא רע הכרחי וחלק בלתי נפרד מהמעגל. וככזה, מוטב שלא נימנע מהעיסוק בו, ושנלמד את ילדינו כיצד להתבונן על החיים כמו שהם, ואיך הם יכולים להרגיש את כל טווח הרגשות האנושיים מבלי לפחד מהם. זו תהיה מתנה גדולה מאוד עבורם, הן בילדות והן כבוגרים.
